האדם הוא מידת הרווח.
אפקט הדיספוזיציה: למה משקיעים מוכרים השקעות מנצחות מוקדם מדי ומחזיקים את המפסידות יותר מדי?
שבע בבוקר, הקפה בהכנה והטלפון כבר ביד. האפלקציה נפתחת. החץ ליד התיק צבוע בירוק ומצביע למעלה. לרגע משהו בחזה מתרחב. ואז מגיעות התהיות: אולי למכור? אולי זה לא מספיק? מי עוד הרוויח יותר ממני?
כל השאר הגיע מהבית. השוק נתן רק את המספר. מי שגדל על ההרגשה שהטוב הוא אורח זמני, הרווח מרגיש לו כמו חוב. משהו שקיבל ולא בטוח שמגיע לו. צריך להחזיר אותו מהר, לפני שיבואו לגבות. עד הצהריים הוא כבר ימכור ובערב הוא יקרא לזה ניהול סיכונים ומשמעת.
המשמעת הזאת מוכרת לחוקרים. במחקר שפרסם ב־1998 עבר הכלכלן טרנס אודין על עשרת אלפים חשבונות מסחר אמריקאיים. מניה שעלתה נמכרה בסיכוי גבוה בחצי ויותר ממניה שירדה. לדפוס כבר היה שם: שפרין וסטטמן קראו לו ב־1985 אפקט הדיספוזיציה, הנטייה לממש רווח מהר ולהיאחז בהפסד. במדגם של אודין, המניות שנמכרו הניבו בשנה שאחרי יותר מאלה שנשארו בתיק.
ויש גם מי שלא מוכר. אצלו הרווח מרגיש כמו אישור. סוף־סוף העולם הסכים איתו ומכירה פירושה לוותר על ההסכמה. הוא מחזיק את התחושה שצדק, לא את המניה. כשהמחיר יתהפך, הוא יגן על העבר במקום לשאול על העתיד. שתי הסיטואציות האלה עונות על אותה שאלה ישנה. הפילוסופים של העולם העתיק שאלו "כמה זה מספיק?" הרבה לפני שהומצאה הבורסה. הראשון עונה מהר מדי. השני לא עונה בכלל ומגלה שהרווח הוא קו אופק: ככל שמתקרבים אליו, הוא מתרחק.
אין דרך נכונה להרגיש. אבל יש הבדל בין מי שמרגיש ופועל ישר מתוך הרגש לבין מי שמרגיש ומבחין שהוא מרגיש. הראשון משקיע מתוך פחד או גאווה. השני מתוך בחירה.
מחר בשבע, לפני הקפה, האפליקציה תיפתח שוב. הרווח הוא לא התשובה. הוא השאלה: כמה בשבילך זה מספיק?